ראשית, אני מעוניין להתנצל על כך שהפוסט הנוכחי קשור לתוכן שיווקי מהסוג הגרוע ביותר: פרסומת בטלוויזיה לחברת התקשורת הידועה לשמצה הוט.
בפרסומת שראיתי עכשיו בטלוויזיה ניתן לצפות גם בעמוד הבית של הוט (לא עובד בדפדפן גוגל-כרום), אבל היא לא מעניינת. הנושא שעליו רציתי לספר הוא שהסבתא היקרה המככבת בפרסומת היא לא אחרת מאשר רות פרחי (!), המוכרת והידועה מהסרט הקצר "זה רק עניין פורמלי" (ידוע גם בשמו הרשמי: "הצוואה"), שבו היא גילמה בתפקיד ראשי את דמותה של מרים, אלמנתו של יצחק אשר נפטר ולא הותיר אחריו צו ירושה, נו, אתם הרי מכירים את הסיפור ואת סופו הטרגי (משום מה לא ניתן למצוא עליו פרטים ב-IMDb, מביך מבחינתם).
בסרט גימלאים זה, אשר זכה במקום הראשון בתחרות סרטי הגימלאים המופרכת שבה השתתף, מופיע גם אני, שחקן צעיר ומבטיח בראשית דרכי, בגילום הנכד הטוב (תפקיד סטריאוטיפי לכל הדיעות, כמעט פוגעני, מעין גילנות הפוכה – קהילת האינטרנט מסכימה פה אחד; הבלוגוספירה עסוקה בשאלה פתלתלה יותר: האם שם הדמות הוא "אמיר", כפי שמופיע בכתוביות המלוות את הסרט, או "עמיר", כפי שמופיע בדפי הטקסט שלי).
והנה, חלפו כמעט שבע שנים. רות עדיין משגשגת ואני נאלצתי לוותר על החלומות, להתפשר בשביל להביא משכורת הביתה. תהיי בריאה סבתא'לה, אולי יום אחד עוד נפגש בסרט ההמשך (תמיד רציתי לעשות סרטי זומבים).
*
אגב, אם מישהו או מישהי מתעניין או מתעניינת בשאלה מדוע אני צופה בטלוויזיה, אז התשובה לכך היא שאני צופה בסדרה מעושרות. זה טראש אמיתי.
לפני שבוע השתתפתי במחאה החברתית במוצ"ש. בתקופה האחרונה אני הולך גאה ומרגיש שהנה הרוב הדומם והאדיש שעליו אני מנוי קם לתחייה פוליטית ודורש את שמגיע לו. זו הרגשה טובה, הרגשה של התעוררות והתחדשות. איזה כיף.
בראשי לא הצלחתי לדמיין איך אפשר להתנגד למחאה כזו מרגשת וצודקת, ואני עדיין מרגיש פחות או יותר ככה, אבל כמה שיחות עם חברים לעבודה גרמו לי לחשוב על העניין מזווית חדשה.
בארוחת צהריים נקלעתי לשולחן עם אנשים שאני מעריך מהמשרד שלי ושאינם מסכימים עם המחאה, בטענה שדרישות המפגינים הן לא סבירות ושגישת ה-"מגיע לי" מקוממת אותם. "מי שרוצה לקנות דירה היום בישראל מוזמן לעבור למצפה רמון, מה, אתה חושב שכל אנגלי שמשתכר ממוצע יכול לקנות דירה בלונדון? המדינה לא צריכה לספק לאזרחים דירות במרכז תל אביב וגם לא בכפר סבא, גם בשאר העולם זה ככה. חוץ מזה, מאיפה תביא את הכסף?"
אחר סיפר שחבר שלו שעלה מארה"ב טוען שכל מקום שנמצא במרחק שעה וחצי נסיעה מתל אביב הוא פרבר של תל אביב, ככה הוא רגיל מארה"ב. אז כשהוא עלה ארצה, הוא נסע מתל אביב שעה וחצי, בלי מפה ומבלי להסתכל לאן הוא נוסע. כשעצר – קנה בית, והוא מאוד אוהב את נצרת.
הטיעונים האלה מעניינים, ובטוח שאפשר לענות עליהם ולפתח דיון (בכל הנוגע לווכחנות ולדיבייטינג, אני לעתים מתגלה כעצלן גדול), אבל יותר מהכל זה גרם לי לחשוב על מה אני חושב ש-"מגיע לי" ולמה. האם זה פשוט מהשוואה לאחרים? למה, ולמה דווקא האחרים האלה ולא אחרים אחרים? האם אנשים באמת חושבים שחרא פה, או שאנשים פשוט אוהבים להתלונן? האם באמת הזכות לקנות בית במרכז הארץ היא זכות טבעית והיסטורית לכל אזרח? זה סטנדרט סביר בעולם המערבי? האם באמת הכל באשמת ההפרטה? האמת היא – שאין לי מושג (האמת היא בטח באמצע, איזה שעמום). ושבגבולות מסויימים לא קשה לשכנע אותי לכל כיוון. ואם על זה אנחנו (וכל המדינה בעצם) מדברים בארוחות הצהריים במשרד – אז בכל מקרה המחאה הזו חיובית.
כשטיילתי ברוטשילד לפני כמה שבועות והתפעלתי משדרת האוהלים המרשימה, שמעתי מישהו מנגן את השיר הזה בגיטרה. שיר חמוד.
עכשיו אני רואה שמישהו בחר את אותו השיר כרקע לקליפ המחאה הזה, הערוך בחן רב. חיפשתי אותו ברשת, הקינקס הם מדהימים.
אתמול הלכתי לים עם שותפתי לשעבר היקרה. גרנו ביחד שנתיים, פטפטנו על הא ודא ובמהלך השיחה היא שאלה אותי איך זה יכול להיות שאף פעם לא הייתה לנו "תקרית מקלחת". עניתי שאני לא בטוח עד כמה זה מפתיע, כי בעצם שנינו טיפוסים די אחראיים, מקפידים תמיד לנעול את דלת המקלחת אם אנחנו בפנים ולוודא אם היא תפוסה אם אנחנו בחוץ. שנינו הסכמנו שאולי קצת חבל שזה לא קרה אף פעם, היה יכול להיות הרבה יותר מצחיק עכשיו.
זה גרם לי לחשוב על דרך החיים שלי באופן כללי. אני מנסה להימנע מלהיקלע לסיטואציות שאינני מעוניין להיקלע אליהן. אני תמיד בוחר בדרך הבטוחה ומשתדל ככל שאני יכול להימנע מחוויות לא נעימות וכך אני מנהל את חיי, עם מעט סיכונים לא נחוצים. הדוגמה שלעיל (שהייתה השלב האחרון בהבשלה של רעיון שהתגלגל אצלי זמן מה) גרמה לי לחשוב שיש חסרון מאוד גדול בשיטה הזו – ושאולי מה שאני מכנה "חוויה לא נעימה" או "טעות" הוא הרבה פעמים לא משהו שכדאי להתרחק ממנו או להימנע ממנו בכל מחיר. אולי בהימנעות הזו יש מחיר הרבה יותר גדול, במיוחד כשהשיטה כל כך מצליחה, כלומר – כל האירועים שבבחינה ראשונית נראים מזיקים או לא נעימים נמנעים לחלוטין מראש. כך אני מקבל הרבה פחות חבטות, אבל גם נמנעת ממני חוויית חיים עשירה יותר.
כי תקרית מקלחת, אם נחזור לדוגמה, היא בודאי משהו מאוד מביך ולא נעים (כמובן, חוסר הנעימות כנראה אינו סימטרי בין הצדדים, אבל נשאיר לזה בשלו) אבל הנה אני חושב שאולי חבל שזה אף פעם לא קרה. מיעוט חוויות לא נעימות – גם הוא לא נעים. אבל זה כמובן רק סיפור החיים שלי, שבו הרגישות המוגברת היא לתחושה של חוסר, אפילו אם מדובר בחוסר בחוויות לא נעימות בטווח הקצר.
"כמעט הצעתי משהו מטופש נורא, חבל זה לא קרה"
לפעמים יש שירים קטנים שמתגלגלים אלי בתקופה מסוימת ומרגשים אותי מאוד מאוד.
ארומה, שישי בערב, ירושלים. אני מסתכל מסביבי: הרבה זרים, חו"ל פה, עבורי כמו עבורם. אחד מזרח אסייתי בשולחן משמאל (אולי סיני, אני לא יכול להיות בטוח), משחק בסמארט-פון שלו. מאחוריו איש גבוה, ברור שהוא לא מקומי, זהותו לא ברורה. תה וקפה מכינים לנו שני צעירים ערבים בשמות אוסאמה וערפאת (לא נעים), אני אוכל סנדביץ' ושותה קפה. אמריקאים פה ושם, המקום די מלא. בטלויזיה משודר בדממה משחק בין הסרבי המדורג שני והשוויצרי המדורג שלישי. אני חושב על הדייט שהיה לי אתמול עם עולה חדשה מהונגריה. יש לי לא מעט חברים עם בנות זוג שלא נולדו בישראל, אני חושב. זו מאתמול דווקא נולדה בישראל אבל הוריה המהגרים שבו חזרה לבודפשט כשהייתה קטנה, היא חזרה לבד לפני כמה שנים. איזה סיפור.
*
האיש הגבוה הולך לשאול את הקופאית כמה שאלות. זהותו מתבררת: הוא גרמני. כל הסביבה אומרת רב לאומיות. או אולי אני רק מפרש את זה ככה. זה בסך הכל בית קפה בירושלים בשישי בערב.
המגרש הוא מגרש חימר – זה כנראה הרולאן גארוס, בפריס. אני שם לב שגם ידידי הספק-סיני צופה במשחק. אני מסיים את הקפה ועומד לצאת בדיוק כשנובאק שובר את רוז'ה. אני וחברי הספק-סיני מתפעלים בקול: וואו, איזו שבירה. המשחק הזה כנראה יהיה ארוך יותר ממה שחשבנו. הערב תכננתי לקרוא את הספר שלי מאת הסופר היפני האהוב עלי (הסופר היפני היחיד שאני מכיר, אבל אולי הסופר האהוב עלי באופן כללי), אבל חבל לעזוב עכשיו, זה מעניין.
*
שני הודים נכנסים. הגרמני עוזב. אני מחליף מבטים עם חברי מלוכסן העיניים (מלוכסן עיניים זה לא פוליטיקלי קורקט?) בשולחן הסמוך. הייתי הולך לדבר איתו, אבל אין לי ממש חשק, אני לא מאוד נהנה מהדברים האלה. אולי אני בעצם לא נהנה ליזום דברים כאלה ודווקא לזרום איתם אם הם קורים בטבעיות זה נחמד. השוויצרי שובר בחזרה, אולי זה באמת ייגמר בקרוב, איזה טירוף. שווה להישאר, הספר יחכה.
כמה ערבים נכנסים לבית הקפה. הם מזמינים בערבית ישירות מאוסאמה וערפאת (יכול להיות שאוסאמה כבר התחלף בצעיר ערבי אחר), ולא דרך הקופאית היהודיה (שמה שירלי, אני מניח שהיא יהודיה). אני מבין את חלק מהשאלות והתשובות, זה נחמד לי ("סלט מוצרלה סע'ירה, בדון בשר" – גאון אני).
*
קבוצה גדולה של ישראלים צברים (הפתעה!) נכנסת, אני הולך לשירותים וחוזר. המשחק מאוד מותח. הסיני ואני מחליפים מבטים קצת במבוכה, אבל בבירור בידידות – שותפים לצפייה.
*
6-3 לפדרר בשובר השיוויון, זה נראה גמור. ג'וקוביץ' מגיש את שתי ההגשות הבאות וגם זוכה בהן, אבל כשההגשה אצל פדרר והוא צריך נקודה אחת בשביל לעלות לגמר מול המדורג מספר אחת בעולם, הספרדי רפאל נדאל, הוא עושה את זה בסטייל: אייס יפיפה, נובאק לא נוגע בכדור והמשחק נגמר. אני והסיני הצעיר קמים בשביעות רצון ועוזבים את בית הקפה. לא רק אני נשארתי רק בשביל לראות את סוף המשחק.
"It was a great game" אנחנו מברכים זה את זה ונפרדים לשלום. לא לוחצים ידיים, חבל. אני לא אראה אותו יותר לעולם, אבל המחשבה הזו לא משפיעה עלי באופן מיוחד. אני הולך הביתה. במקום לקרוא בספר אני משחק שח מול האייפד המנוול שלי שמנצח אותי כל פעם מחדש, וכותב את זה.
"היי אחי, מה קורה? מה העניינים, מה המצב? הרבה זמן לא התראינו, מה חדש אצלך, איך הולך?"
*
מפגשים עם חברים ומכרים האהובים עלי פותחים בדרך הכלל בטקסים מוכרים ושגרות נימוס מקובלות. הדבר ברור, אין פה אמירה חדשה, וגם אין סיבה שטקס זה יהיה משהו שיש להתעכב עליו בדיבור של היום, אבל בשנים האחרונות אני מרגיש קושי הולך וגובר לשתף פעולה עם המשחק (המובן, הסביר), במיוחד לאור הסתירה בין חווייתי האישית של החיים עכשיו והאמירה המילולית "הכל בסדר" המתבקשת. כל "הכל בסדר" כזה שאני מוציא מפי מרגיש לי כמו שקר גדול שאיני מעוניין לשאת עוד. יתרה מכך, כל שאלת "מה קורה?" ולמעשה כל תחילת מפגש או אפילו ציפיה למפגש מביאה למעשה להבנה שבקרוב אשאל למצבי ואתבקש לתקצר "מה קורה" איתי או "מה חדש" אצלי – כל פגישה הופכת לחשבון נפש. מכיוון שהתשובה הכנה לשאלה הזו היא קשה ולא נעימה, ואף ההיזכרות בה היא קשה, אני יודע שככל הנראה אשקר. השקר הזה כבר מוכן אצלי בקנה, אני משתדל לא לחשוב לפני שאני עונה "הכל בסדר" ולמבוכתי אני לפעמים עונה לפני שהשאלה נשאלת.
*
[וזה מה שקורה במחשבתי: מה קורה? רע מאוד, זה מה שקורה. אני מתוסכל, מיואש ומרגיש נבגד ומרומה. החיים הבטיחו הרבה וקיימו מעט, תוכניות שתיכננתי הלכו לזבל ואני שרוי בהתנגדות מתמדת עם כל מה שקורה מסביבי, ועם המציאות שאיתה אני נאלץ להתמודד. תחושות קשות ולא רצויות תוקפות אותי בעוצמה ובתדירות משתנים ובאופן בלתי רצוני והדבר נמשך כבר חודשים - רוצה לומר, אין חדש, הכל רע כשם שהיה אתמול. בטח שאי אפשר לומר ש-"הכל בסדר", כפי שאני עומד לומר עכשיו:] "הכל בסדר".
*
העניין הרי ברור: החבר שואל לשלומי מתוך סקרנות ועניין כנים, אבל גם ברור שהסיטואציה אינה הולמת לכזה פירוט ועדכון, לא כל שכן איני מעוניין שוב להיזכר ולחוות את "סיפור חיי", שלרגע הרפה ממני בעקבות מפגש הרעים הזה. ולכן, סיגלתי לעצמי לאחרונה את התשובה: "הכל כרגיל". ה-"כרגיל" הזה אוצר עבורי את כל מה שאני באמת מתכוון אליו, אך לא מעוניין לפרטו במילים. הוא אינו שקר כמו "הכל בסדר" ולחלוטין נייטרלי ולא אמור לגרום למבוכה או טרדה (אולי מעט חשוד בשל השוני מ-"הכל בסדר" הקאנוני). מבחינתי מי שיודע מהו ה-"כרגיל" הזה עבורי, קיבל את התשובה הפשוטה והברורה שאליה אני מתכוון, ומי שלא יודע – אין סיבה שידע. זו ללא ספק תשובה הרבה פחות קודרת ועגמומית מהמצב שאליו היא מצביעה, וגם די קומפקטית בסך הכל.
*
זה לא סוד, הסיפור שאני לא רוצה לספר בתחילת מפגש, ואני בהחלט גם מפרט כשהחברה מרגישה נעימה וכשיש מרחב לשיחה. הכרגיל הזה הוא רק כדי לצלוח את תחילת המפגש. שקר הכרחי אני מניח (שקר כי בעצם הכל כרגיל נשמע כמו הכל בסדר למאזין לא חשדן). אבולוציה ספק מעניינת של תקשורת בין אישית.
חבר שלי אמר לי פעם: "אל תקנה אייפון. כשאתה באירוע חברתי ויש לך אייפון יש שתי אפשרויות: או שאתה משחק באייפון או שמישהו משחק באייפון שלך ואתה לחוץ".
חוויותיי כבעלים חדש של אייפון
אבל כדור הארץ כמנהגו, לא מתחשב באיש וגם לו היה רוצה, לא מסוגל לעצור את המומנטום האדיר שבו הוא נמצא – על כן הוא ממשיך להסתובב סביב השמש בקצב קבוע ולמעשה בשישי שעבר הושלמו 28 סיבובים מלאים מהרגע שבו יצאתי אל אוויר העולם – והוריי ראו בעניין סיבה הולמת לרכוש עבורי אייפון כמתנה. להלן מסקנותיי עד כה.
1. האייפון הוא יצור עדין ושברירי ואין סיכוי שאצליח לגונן עליו מפני סכנות העולם – נפילות, שריטות וחבלות, ואני מרגיש אשם על כך כבר מעכשיו. כבר בדוכן של סלקום ברגע קבלת המכשיר המופלא הרגשתי מן משקל פסיכולוגי צונח על כתפיי. הפלאפון הישן שלי היה נופל, נחבט והייתי קצת מתבאס אבל אני פוחד לדמיין את התגובה שלי אם יינזק האייפון כי אולי יש בי צדדים שהייתי מעדיף לא להכיר.
2. אייפון הוא כמו ילד, רק בלי הלגיטימציה החברתית להתייחס אליו כאל ילד, והדבר מעורר בך אי נוחות. כי משהו במכשיר הזה מרגיש חי, דינמי, מתפתח. ומביך לחשוב ככה.
3. וואו, פתאום כל כך קל וכיף לשלוח סמסים, זה מרגיש כמו צ'אט. כמובן שזה במחיר טעויות מביכות כגון התקשרות לאנשים בטעות, שליחת סמסים לא גמורים – שהרי מקש (מקש? כפתור? לחצן?) המחיקה סמוך מאוד למקש השליחה וכיוצא באלה. וזה כמובן מבלי לציין את מנגנון תיקון המילים האוטומטי, שברור שהוא מועד לפורענות כבר מהסמס הראשון.
אפילוג
האייפון הוא צוהר לעולם מופלא של אפליקציות מפתות וציפורים כועסות. הוא סתם מכשיר ולא סתם מכשיר, הוא רגיל ומיוחד. אין לי מה לומר מעבר לזה, זה בעיקר סתם כיף.
אל טים מינצ'ין התוודעתי דרך סרטון שאליו הגעתי מהפייסבוק. הסרטון סערה הוא יצירה נהדרת, טקסט עשיר בחרוזים ובליווי קונטרה-באס, המתארת אתאיסט מושבע שנקלע לערב בחברת נערה המאמינה בנסתר.
נהניתי, ומסיבה זו ערכתי היכרות עם סרטונים נוספים מהופעותיו. כמה יותר טובים, כמה פחות, אבל בין כולם בלטו שניים: אחד שחיבבתי במיוחד והאחד הזה.
על הזדהות ואשמה
חוויית הצפייה ב-"שיר האשמה" (מופיע ביוטיוב גם תחת השם "F*ck the poor") הייתה ועודנה עבורי מיוחדת ומורכבת. היא מעוררת בי תחושות עזות של הזדהות ואשמה ועוד הזדהות ועוד אשמה.
בעוד הזדהות היא רגש חיובי ונעים הגורם לי להרגיש יותר מחובר ופחות לבד, אשמה הוא רגש קשה שגורם לי לכעוס על עצמי עוד ועוד (ואז כעס ואשמה מסדר שני – על כך שאני מרגיש אשמה. אכן, מדובר בלולאה אכזרית).
"איך הוא מעז?", אני שואל את עצמי, "איך הוא לא מתבייש?" – לא בהכרח בטון נזיפתי (מעניין שהשאלה: "איך אתה לא מתבייש?" יכולה לבוא ממקום של בוז וכעס ובאותה המידה ממקום של הערכה והתרשמות), שהרי אני אפילו לא מעז לשתף את הסרטון הזה בפייסבוק, מחשש למחיר החברתי.
זה גם לא שבאמת לא אכפת לי מהעניים והנדכאים, אני רק מתנהג כאילו לא אכפת לי. בלב די אכפת לי ומאוד חבל לי שזה מה שקורה בעולם, אבל מכיוון שאני לא מרגיש כאשם הישיר של כל העניין, אז אני לא מרגיש מחוייבות לעזור.
זה מאוד עצוב בעיני, האדישות המובנת מאליה לסבל האחר – ואני חש אותה באופן ברור ביותר. במקום כל המילים האלה, אפשר להסביר את העניין בפשטות ובקצרה: השיר הזה גורם לי לחשוב על הקבצן שאני רואה כל יום ברמזור בדרך לעבודה, ושאני אף פעם לא נותן לו כסף.
פוקישמה
את מוקד האסון פוקושימה אני מכנה בחוסר רגישות "פוקישמה" כי הם די נדפקו וזה קרה שמה. עצם העובדה שזה קרה כל כך שמה ולא כאן, היא כנראה גם בבסיס העובדה שראיתי די הרבה אנשים מחופשים לאירוע הזה ממש (חולצה עם סימן רדיואקטיבי וכיתובים למיניהם).
ככל הנראה עשרות האלפים שחייהם הסתיימו או נהרסו לא משנים את העובדה שלכל המאורע קיים ניחוח אפוקליפטי מסעיר (מה גם שאקטואליה הפכה רשמית לבידור לגיטימי, ראו תחפושות קדאפי השנה ותחפושות החיסול בדובאי בשנה שעברה), וחוץ מזה יפן היא מן אומה כזו שקורים לה דברים קומיים שכאלה, רעידות אדמה, גודזילה, צונאמי, פצצת אטום… כאלה.
פאק ד'ה פור. לאף אחד לא אכפת.
גלעד שליט
לפני כמה ימים היה קמפיין לעמידה חמש דקות עבור גלעד שליט. קיבלתי על זה מייל בעבודה וכשהגיעה השעה 11:00 שמתי לב שאף אחד לא נעמד אז גם אני התעלמתי. בשעת ארוחת הצהריים נכנס מישהו לחדר הישיבות שבו אכלנו ושאל (במליצה): "גלעד שליט שנתיים וחצי בשבי ואתם אוכלים סושי?", עניתי לו שלא רק שהסושי בינוני גם קצת כואב לי הקצה של הזרת. כמובן שגלעד שליט נמצא 1730 בשבי, אני יודע כי המונה הזה מוצב מול הבית שלי.
חוץ מזה שסיפור גלעד שליט, אני אסתכן בניחוש שלא נראה לי פרוע מדי, לא נכנס לרשימת מאה הדברים הגרועים שקורים עכשיו בעולם.
